הבת שלי הגיעה לחטיבת הביניים ונרשמה לשיעור בחירה בספורט. בשבועות הראשונים, בכל פעם שחזרה משיעור הבחירה, שאלתי אותה איך היה, והיא סיפרה לי ששיחקו מחניים. אחרי כארבעה שבועו, התחלתי להבין שהדבר הזה שקרו לו שיעור בחירה בספורט, ואשר נרשמו אליו כחמש עשרה נערות ספורטיביות ברוחן ובגופן, הוא בעצם אימון במחניים. הסתבר לי גם שלבית הספר התיכון, בו היא לומדת, יש נבחרת מחניים.
איבדתי את שלוותי והתחלתי במסע לביטול שיעור הבחירה- מחניים. תשאלו למה? אז כמובן אני עונה. מחניים הוא משחק רחוב, הוא לא ספורט. אין בו אסטרגיה, עבודת צוות, חילופי תפקידים. יש בו יכולת “להפציץ” עם כדור, ונדרשת בו יכולת נוספת, שאני, אישית כנערה הצטיינתי בה במיוחד, וזו היכולת לחמוק מהכדור. אבל השאלה הגדולה ביותר היא, מה עושים הבנים בזמן שהבנות משחקות ממחניים. והתשובה הזו קלה מאוד – הם משחקים כדורגל, או מתאמנים לקראת משחק כדורגל עם אימוני אתלטיקה וכח.
ספורט קבוצתי אמור לחזק מספר דברים: כושר גופני וספורטיבי, עבודת צוות, מנהיגות ולקיחת סיכונים, גמישות מחשבתית ומעל הכל, תחושת מסוגלות אישית. ספורט קבוצתי שזוכה לרייטינג, מהווה גם תרבות שלמה. למשל משחקי הקריקט והראגבי, בארצות עם התרבות הבריטית וכדורגל וכדורסל בעולם כולו.
הרוב המוחלט של הבנים זוכה לשחק בכדור מגיל אפס. הכדור הוא הצעצוע שמעודד אותם לזוז, מעודד אותם לפתח יכולות מוטוריות שונות, ובהמשך, הכדור יעודד אותם לצאת לפגוש חברים, לצאת למרחב, לפעול בצוות, לקחת סיכונים. אבל הרבה בנים ממש לא נהנים בחוג הכדורגל, והם פורשים ממנו בסביבות כיתה ג. אבל, רוב הבנים שפורשים מהכדורגל, וגם אלו שממשיכים לשחק באופן מאורגן, יפנו לענפי ספורט נוספים מגוונים – ריצה, קרטה, גלישה, סקי, טניס, כל דבר שהם יפגשו, הם ינסו. בנים מפתחים תחושת מסוגלות לספורט, כאילו באופן טבעי. הם סומכים על הגוף שלהם, וגם אם תקופה מסויימת לא התאמנו והם לא בכושר, ברור להם שאם ינסו יצליחו, ואם יתאמנו, יצליחו יותר.
התחושה הזו מאפשרת להם לפתח יחסי הנאה מספורט. אז כן, אני מכירה המון גברים ששונאים להתאמן, שונאים עשות ספורט מכל סוג שהוא, אבל הם נהנים לצפות בו בטלוויזיה, עם חברים, או בלי.
והבנות? הבנות מוסללות מגיל צעיר הרחק מספורט. חוגי ריקוד מושכים אותן עם החברות. וכשהן כבר בכל זאת מגיעות לחוגי הספורט, הן במיעוט. ובשיעורי החינוך הגופני, בבית הספר היסודי ועד לסוף התיכון, המורות והמורים מניחים מראש שבנות יכולות פחות וטובות פחות בספורט, אז הם מבקשים מהן לרוץ פחות, להתאמץ פחות ולשחק מחניים. כי הרי הן לא מכירות כדור, ומה עכשיו? נתחיל ללמד אותן כדורגל? מה הטעם?
והנה, משחק רחוב פשוט ובנלי הפך להיות ענף ספורט לגיטימי לבנות בכל רחבי הארץ מגיל 6 ועד בכלל.
אני לא קונה את זה. נכון, בגלל ההסללה, בנות כמעט ולא משחקות בכדור בגיל הגן. זה לא אומר שהן לא יכולות ללמוד. זה לא אומר שלא כדאי לדרוש מהן יותר. עד גיל ההתבגרות, מסת השריר של בנים ובנות היא דומה, והכח והיכולת הפיזית דומים גם הם. להניח שהן לא יכולות, זה להחליש אותן. לצפות מהן לפחות, זה לומר להן- זה לא בשבילכן. כמו בצעצועים (לינק לפוסט הצעצועים), כמו בלימודים.
ואם נחזור לבת שלי, לקחת בנות שכבר רוצות להתאמן בספורט ולקבע אותן הרחק מענפי ספורט מכובדים ככדורסל, כדורעף, כדורגל, או אפילו אתלטיקה, אומנויות לחימה וכד, זה להעביר להן מסר, אתן עדינות מדי, לא יכולות, מספיק לכן מחניים.
אני מאמינה שמגיל צעיר צריך לאמן בנות בענפי ספורט שמחזקים תחושת מסוגלות. בתחילת גיל ההתבגרות, ממילא בנות רבות פורשות מספורט מסיבות שונות שקשורות בין השאר, בדימוי גוף, בהשתנות הגוף, בבטחון עצמי. אבל, אם נלמד אותן, בגיל צעיר שהן מסוגלות, נחזק אצלן את הספורט ככלי לחיבור לגוף, להכרת הגוף, למציאת שלווה, ולחיזוק תחושת המסוגלות, הן יחזרו אליו בשלבים מאוחרים יותר, וימצאו את ההנאה מהתנסות בענפים שונים ממש כמו הבנים.
עוד על בנות, בנים וספורט קבוצתי ב טור שכתבתי באון לייף בנושא
