מעשה במערך שיעור
בחלק משעות היממה, אני עובדת כמורה לתנך בכיתה יב משובחת. השעות היפות שלי בשבוע , כוללות, בין השאר, את הכנת השיעורים. הצמאון של התלמידות והתלמידים, כך אני מאמינה, לא אופייני רק לכיתה שאני מלמדת, אבל בכיתה זו, כיף במיוחד להביא תובנות אחרות, מפתיעות.
בגישה הזו התישבתי להכין שיעור על מגילת אסתר. ברור שהזוית המגדרית היתה חייבת להופיע. זה מי שאני, ואין שיעור בלעדיה. אבל נדרש גם ידע. קראתי וקראתי והקשבתי ושמעתי, וחשבתי והכנתי שיעור.
אחרי השיעור, צצו לי עוד תובנות. דברים שהתכוונתי לומר ושכחתי, דברים שעלו בי לאחר השיעור. החלטתי להעלות את הכל כאן, אולי מורה אחר/ת בעתיד תקבל מכאן השראה לשיעור שלה או שלו.
מי יותר פמיניסטית? למי אכפת?!
יש לא מעט דיונים מי היא הסמל הפמיניסטי של המגילה, ושתי או אסתר. הדיון הזה פחות מדבר אלי. בשבילי הדרוג לא רלוונטי. מעניינים אותי הסיפורים. כל אחת מתמודדת עם הסוגיות שלה. כל אחת מגיעה מנקודת מבט, מעמדה שונה, ופועלת הכי נכון שהיא יודעת ויכולה במסגרת המגבלות שלה. לשתיהן מקום של כבוד, בעיני, ומשתיהן אפשר וצריך ללמוד.
סיפור שמתחיל בשתיה מרובה
הסיפור מתחיל במשתה, בחגיגות של ולכבוד המלך החשוב. אחשוורוש מזמין למשתה את כל חבריו המכובדים, עשרות ואף מאות גברים. בעודם מבושמים מיין, לא אחראים למעשיהם, אז, בדיוק אז, המלך מחליט להראות לעולם איזה גבר גבר הוא, ואיזה אישה יפה יש לו. כי האישה היא המדליה. וכל הכסף והמעמד לא שווים, כנראה לגבר, אם לא ידעו שהוא השיג את האישה הכי יפה, ושהיא שלו, לגמרי, בכל מובן.
פמיניסטית רדיקלית או אשה שמנסה להשמר?
ושתי היא אשה מנוסה. היא כבר ראתה כמה דברים בחייה, מכירה את המלך וחבריו היטב. ושתי יודעת בדיוק מהו גורלה של אישה שנכנסת (עם או בלי כתר, עם או בלי בגדים, לפי הפרשנות) לחדר מלא גברים שתויים, ובראשם זה שקובע את גורלה. היא יודעת עד כמה זה משפיל ומסוכן. היא עושה את הדבר המתבקש, הזהיר. היא לא נכנסת לחדר הזה. היא בוחרת להישאר במרחב הבטוח.
יש שאומרות שוושתי מחתה, שהיא פעלה באופן רדיקלי, חתרני, ויצאה כנגד השיעבוד הפטריארכלי. ואני אומרת – היא ידעה והבינה, שטוב לה חיים ללא כתר, מאשר כתר ללא חיים. זו לא היתה באמת שאלה של בחירה.
מזל שיש למלך חברים שיסגבירו לו שהוא הושפל
אבל לא לדאוג, בחבורת הגברים הזו, היה מי שלחץ על הפצעון של המלך, הרגיש מאוד לכבודו ממילא. היועץ מזדרז להסביר שהמעשה של ושתי הוא בלתי נסבל, ושלא רק שהוא מבייש מאוד מאוד את המלך, אלא שיש לו משמעות פוליטית רחב. תארו לעצמכם, שמהיום והלאה, נשות הממלכה כולה, מהודו ועד כוש, יקחו דוגמא מושתי ויפסיקו למלא את רצון בעליהן?? ואז, איך יראה העולם??? אללי, אנרכיה! הסקנדל הזה לא עובר בשקט.
בהשפעת היועץ ממוכן (המן, לפי הפרשנים), צו מלכותי נכתב ונחתם ויוצא לכל רחבי הממלכה, מתורגם לשפות הממלכה השונות, כדי שאף אחת לא תגיד שלא ידעה או לא הבינה. "נשים מצוות לעשות כרצון בעליהן" וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ–אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ. (אסתר א, 22).
יהודים? נשים? מיעוטים!
מדהים, שכאשר בהמשך, יצא הצו, הקובע את השמדת כל היהודים, הוא יצא בדיוק באותה בהילות, באותה שיטה, באותה חשיבות, כותב המגילה ממש משתמש באותן המילים. האם הוא מנסה לרמוז לנו משהו? אולי שבעיניו ובעיני גברי פרס ומדי, הנשים והיהודים, הם שני מיעוטים מסוכנים, שמסכנים את שלום הממלכה?
וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ–לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. יד פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּים–לִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה. (אסתר ג' 13-14)
צריך להחליף את האישה!
ושתי מפוטרת מתפקידה הרם, וכנראה הופכת להיות במעמד כאחת ממאות הנשים האחרות בהרמון. כלומר, חסרת מעמד.
עכשיו צריך למצוא למלך אישה חדשה, מלכה חדשה לממלכה. הפעם, אמרו לעצמם היועצים החכמים, הפעם נבחר מישהי שלא תעשה בעיות. יפה, זה ברור, אבל לא רק. צנועה, ממושמעת, כנועה, פאסיבית. אלה התנאים ההכרחיים לבחירת האישה.
ובאמת, מכל אלפי הבתולות הנאספות בשושן, נבחרת ילדה, כבת 11-12, יפה, שעוד לא קיבלה מחזור.
מבחינת יועצי המלך, אסתר, היא הבחירה המתבקשת. היא נלקחת לארמון (אמרנו פאסיבית, או לא אמרנו?) ולאחר כשנה, כשאסתר מקבלת מחזור, היא נלקחת למלך, שהופך אותה למלכה.
הכבוד האבוד של הגבריריות
הגברים ממשיכים בפוליטיקה, והדרמה בין מרדכי להמן מערערת את השלווה. המן ממונה למשנה המלך, מצפה שכולם ישתחוו לו. מרדכי מסרב להשתחוות (למה בעצם הוא מסכן את עמו?). המן לוקח את זה מאוד אישי. נעלב ממש כפי שנעלב (לפי הפרשנים) מושתי, שסרבה לבוא. ומייד.
בדומה לעצתו למלך, בענין ושתי, גם כאן הוא הופך סיפור פרטי לסיפור פוליטי (האישי הוא הפוליטי, המן כבר הבין את זה). המן מחליט, שהזלזול בכבודו מצדיק השמדת כל היהודים, לא רק את מרדכי.
בוקר טוב, הגיע הזמן להתעורר
כאן מתחיל תהליך ההתבגרות וההתפקחות של אסתר. כשהמציאות (ומרדכי) טופחת על פניה.
אסתר היא כמו רבות מאיתנו, שחיות במחשבה שהפטריארכיה היא המציאות הנכונה, "תפסיקו לטרחן, תפסיקו לנדנד ולצווח וכו'". עבורה לגשת למלך, זהו מהלך לא חכם, מסכן חיים, בלתי סביר ובלתי אפשרי.
ומרדכי אומר לה את המילים הכה חשובות: "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. יד כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת." (אסתר,ד, 13-14).
לא יעזור לך שאת מוגנת עכשיו בהרמון. מתישהו גם את תהיי הקורבן. ואם לא תהיי חלק מהמאבק אם לא תפעלי למען תיקון, גם את, כמו כולן תיפגעי. ואסתר מבינה.
ושתי כבר אישה מנוסה כשקורה לה מקרה המשתה. היא יודעת ומבינה.
עבור אסתר, לעומת זאת, זהו תהליך של התבגרות והתפקחות. היא מתבגרת, יוצאת מעמדת הנערה הצעירה שפוחדת לומר את מילתה, שמתנחמדת, משחקת לפי הכללים. עכשיו היא מבינה שאין לה ברירה. תוך סיכון חייה, אבל בחוכמה רבה, ובלי לשבור את כלי האדון, היא משנה את המציאות. משנה את כללי המשחק ואת הסיום שלו.
כולנו באותה הסירה
רבות מאיתנו זוכות, במהלך החיים, לקריאת השכמה שכזו. אולי כי נפגענו מינית, אולי פוטרנו שלא בצדק ממקום העבודה, אולי מערכת החיים הזוגית היא קשה ולא הוגנת. חלקנו לוקחות את האחריות או את הסיכון. לעיתים מחוסר ברירה, לעיתים מרצון עמוק לתיקון. המחיר מקבל פנים שונות בתוך הבית והקהילה, ולעיתים הוא פורץ וכולל תגובות של הציבור ברשתות החברתיות, בתקשורת, נאצות, קללות לצד מילים מחזקות. כל מי שעשתה למען, ופעלה נגד חוקי החברה המקובלים, מכירה את הסכנה הזו.
כולנו גם ושתי וגם אסתר
בכולנו יש אסתר, ובכולנו יש ושתי. לפעמים אנחנו מזהות את הסכנה בזמן, נמנעות מהמרחב ומשלמות על כך במחיר של מקובלות חברתית. לפעמים אנחנו מתעוררות ומזהות עוול שחייב, בעיננו, תיקון מיידי, ואנחנו מוכנות לשאת את המחיר מתוך תקווה שנשיג את התוצאה הראויה. אין טעם לדרג מי יותר. כל אחת פועלת מתוך המציאות והיכולות שלה.
לעומתן זרש, אשתו של המן, שנשארת במציאות שבעלה טווה עבורה, נשארת נאמנה לגחמותיו ולמעמדה הרם לכאורה, והיא זו שכנראה, נתלית על עץ גבוה ומאבדת את הכל.
ומה בסוף?
הפטריארכיה נשארת פטריארכיה. את התשואות, טבעת הזהב, בגדי התכלת ועטרת הזהב מקבל הגבר. הוא זה שנישא על המרכבה. אסתר, כמו ושתי לפניה, חוזרת להרמון, להמשיך בשגרת חייה כאשה של מלך שיכור וגחמני. אחת ממאות נשים מסביבו.
הנחמה הגדולה שלנו, שהספר על שמה. היא לא תישכח. ובזכותה גם ושתי תזכר לעד. תסתכלו עליהן ותראו אותנו.
תודה לרוחמה וייס על ההשראה
