בנים ומגדר – הקשר הישיר
הרבה פעמים אני נשאלת: מה עם הבנים? יש מחשבה שההרצאה שלי מדברת רק להורים לבנות, עבור בנות. האמת היא, שהשיח על הפגיעה בבנים נוכח אצלי בהרצאה, באופן שונה מאשר הפגיעה בבנות. כאן יש לי הזדמנות להסביר יותר.
מגדר בהכרח משפיע על שני הקצוות – בנים ובנות וכל הרצף. יש צד אחד שסופג פגיעה והחלשה באופן שיטתי, וצד אחר, שבגלל מבנה חברתי לקוי, נפגע, בלי להיות מודע לפגיעה שבו, ופוגע, מתוך התרבות המפלה שבה אנחנו חיים. היכולת לפגוע, או להתעלם מעצם הפגיעה באחרים, היא הפריבילגיה של הבנים. אבל ביחד עם הפריבילגיה הזו הם משלמים מחיר, גבוה.
כל גבר שאני מכירה, יש לו סיפור שמוכן להישלף מהזכרון על מצבים בהם נפגע פיזית ומילולית מגברים אחרים. מצבים בהם מצא את עצמו בהתמודדות ובצורך "להוכיח את גבריותו" או לעזוב מושפל ופגוע. הסיפורים האלה לרוב מודחקים ומוסתרים, מאחורי סיפורי הצלחה ותהילה, אבל הם שם, בזכרון של כל אחד. יש בעיה אמיתית בגבריות הרעילה לתוכה גדלים הבנים שלנו.
מגבריות לחירות – הספר לאבות אמהות ולכל אחד ואחת בעצם.
לפני כחצי שנה שמעתי על ספרו של אמנון טולידאנו, מגבריות לחירות. שמעתי מאנשים העוסקים במחקר על גבריות, שזה הספר הטוב ביותר שנכתב עד כה. קניתי וקראתי אותו תוך יום. לא יכולתי להניחו מהידיים.
אמנון טולידאנו הוא פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי ויועץ למנהלים מזה עשרות שנים. הוא כתב את הספר מתוך התנסות אישית בטיפול בגברים ובטיפול בנזקים ובכאב שנובע מהבנית הגבריות הרעילה. בספר הוא מסביר כי הוא מקווה שספר יעזור לגברים להשתחרר מהמחיר הכבד שהם משלמים בעבור הצורך "להיות גבר".
מייד כשסיימתי לקרוא, ידעתי שהספר הזה, הוא ספר חובה לכל מי שיש לו או לה בנים בבית. לכל אב, או מי שמתעתד להיות כזה. לכל גבר שאני מכירה, שמוכן להתעמת עם המשמעות של להיות גבר ולכל אשה שחיה, עובדת לומדת עם גברים.בקיצור, לכולםן.
פניתי לאמנון וביקשתי את אישורו לכתוב על הספר. אחרי התלבטויות איך ומה לכתוב, שכן הספר עתיר ידע, ותוקף את נושא הגבריות מזוויות שונות, החלטתי להציג טקסטים מתוך הספר, ממש כציטוטים מלאים. מתוך נאמנות לקבוצת הפייסבוק הורים במודעות מגדרית, החלטתי לנסות ולהתמקד בסוגיות שקשורות בילדים, נוער, בתהליך הבנית הגבריות.
הורות מודעת מגדר – האם גם הבנים נהנים מכך?
גם בבתים הכי מודעי מגדר, במשפחות שבהן השוויון המגדרי הוא ערך עליון והחינוך מודע לנושא, הבנים מובנים לגבריות, מהמשפחה המורחבת, מהחברים שמחוץ לבית, מהמדיה וכו'. לא מפתיע אותי שוב ושוב לשמוע מהורים, בעיקר אמהות מתוסכלות, שמספרות לי, שלמרות שהדוגמא האישית שהן והאבות נותנים בבית הן שוויון בחלוקת הנטל, בכבוד ההדדי, בכל זאת, הבן, לפתע משום מקום, מדבר נגד בנות, מתעסק בגבריות של עצמו, ופועל באלימות כלפי אחיותיו, או אנשים מסביב. הגבריות הרעילה נוכחת והיא עוצמתית מאוד.
על החשיבות של חינוך הבנים כתבתי כאן
כאמור, הסיכום פה הוא מאוד חלקי. קשה מאוד לברור פנינים מיוחדות מתוך שק מלא פנינים נפלאות, ואם תגידו שהוא עושה עוול לספר, אוכל אולי להסכים, אבל אז אומר לכם – לכו לקרוא אותו. את כולו. ואם הסיכום כאן גרם לכם לחשוב על הנושא, גרם לכם לשאול את עצמכם ועצמכן: "איפה החוויה האישית שלי מול או בתוך הגבריות?" אז עשיתי הרבה יותר ממה שציפיתי.
החלטתי להשתמש בכותרות פרקי הספר, לא בכולם כמובן, רק בחלקים. כך שכאשר תקראו אותו, תדעו מתוך איזה הקשר הציטוטים לקוחים.
הגבריות כעסקת חבילה
עוד לפני שהוא מתחיל לדבר לומד התינוק הבן שמצפים ממנו להתנהג כבן. בכל יום לומד הבן את כללי הגבריות, והוא לומד כי כל הפרה שלהם תביא לתגובה מיידית וכי לעיתים קרובות הוא יספוג בעטיה עונש של בוז והשפלה.
הילד, שהופך לנער ואחר כך לגבר, לומד שהגבריות היא עסקת חבילה. אתה נהנה ממעמד שמעניק לך כח, הערכה עצמית והשתייכות לקבוצת הגברים – אך לכל אלה יש מחיר, והמחיר הוא ציות לכללי הגבריות חוסר יכולת להשתחרר מהכבלים ומהמגבלות שהגבריות מטילה עליך.
גברים חיים בתחושה שסימן שאלה תמידי מרחף על עצם היותנו גברים… רק גברים אומרים זה לזה "תהיה גבר" או "אתה לא גבר". אישה לעולם לא תגיד לחברתה: "את לא אישה".
העיסוק המוגבר בגבריות והחרדה סביב היותך "גבר אמיתי" הם נחלתם של גברים בלבד והוא נובע מחוסר בטחון המצוי בבסיסה של הזהות המינית הגברית.
תפיסת הגבריות מאיימת להכניס גברים לבחירה שאין בה גוונים: או שאתה גבר או שאתה לא גבר… בנים, כבר בגיל חמש, עסוקים בשאלה אם התנהגות זו או אחרת היא גברית או לא, בעוד שבנות פטורות מהדיכוטומיה הזו. בת שאוהבת לשחק במשחקי בנים תקבל את הכינוי "tomboy" שהוא במידה רבה כינוי חיבה….. לעומת זאת, בן שישחק במשחקי בנות יזכה לכינוי "סיסי" שהמשמעות שלו שלילית ומצביעה על התפיסה שהזהות שהמינית שלו כבן היא בעייתית.
בהגיעם לגיל ההתבגרות, נערים ונערות כבר הפכו לשבוייה של תפיסת הגבריות בתרבות. הכבלים האלה לעיתים קרובות אינם נראים, או שהם מוצגים בקלילות ובחיוך, כאילו הם חסרי משמעות ושוליים, למשל: "למה את מתאמצת כל כך מותק? תני לגבר החזק לעזור לך. בשביל זה אני פה". אנו מכנים גבר המתנשא על נשים בחיוך ובנועם "ג'נטלמן" – בתרגום, גבר עדין. הגבר העדין הוא למעשה זה שמזכיר לנשים שוב ושוב מיהו בעל הכח בין השניים.
גברים אינם מודעים למחיר הגבוה שהם משלמים תמורת זכויות היתר שמעניקה להם תפיסת הגבריות. הפחד לא להראות גברי, הוא אחד הגורמים למעשי אלימות קשים ביותר, גם של גברים כלפי גברים וגם של גברים כלפי נשים.
חיזור חמוד או התקפה?
הפרק מתחיל בסיפור על קבוצת נערים ונערות כבני 17 שחוגגים סיום שנת הלימודים בחוף.
עולה קריאה לרוץ למים. ארבעה נערים רצים למים ואחריהם רצות שלוש נערות. ברגע שהנערות נכנסות למים, מתחילים ארבעת הנערים, בלא כל תיאום ביניהם, להסתער על אחת הנערות כשהם מתיזים עליה מים בכל כוחם… תוך התעלמות מוחלטת מהמצוקה של הנערה… ההתקפה אינה פוסקת עד שהיא מתרחקת מהחבורה. אז הם עוברים לתקוף נערה שניה באותה הדרך. כך קורה גם לשלישית. וכששלושתן עוזבות, עוברים הנערים לשחק משחקים לא אלימים. (מודה שהסיפור הזה העלה בי זכרונות לחוויות דומות שאני חוויתי, ולסיפור שבתי ספרה לי ממש לא מזמן על חוויה דומה בגיל 12).
המשחק החביב בחוף הים מראה שכבר בגיל 17, נערים למדו שאחת הדרכים הלגיטימיות לחזר אחרי אישה היא להכניע אותה. הם למדו שקל יותר להכניע אישה כאשר היא מבודדת. הם למדו שהנאמנות של גברים היא בראש ובראשונה זה לזה ושההשתייכות לקבוצה מעניקה להם כח מול אשה מבודדת. הם למדו לפרש את ביטויי המצוקה של נשים כחלק מהמשחק. הם לומדים לא לראות את המצוקה של נשים וגם לא את הפחד שלהן. לא משום שהם רעים או פסיכופטים, אלא מכיוון שהתכנות שלהם כגברים לימד אותם לא לראות כלל את המצוקה של נשים שהם רוצים בקרבתן.
הבנים ביחד, הבנות לבד
כאשר בנות מגיעות לגיל 17, הן כבר הפנימו את ההבנה שלבנים יש היתר להפעיל כח נגדן, שעליהן להכחיש את המצוקה שהחיזור התוקפני של הנערים גורם להן, ושכדאי להן לתייג אותו כחיזור מחמיא וחמוד. הן למדו שבניגוד לנערים המאוחדים, כל אחת מהן דואגת לעצמה.
גם הנערים וגם הנערות יודעים שאיש אינו רואה את המצוקה של הנערה. הרי כבר בכיתה ב כאשר פנתה למורה שלה בדמעות אחרי שילד מהכיתה משך בשערה והכאיב לה, המורה ענתה לה בחיוך שזה רק מראה שהילד אוהב אותה. כבר בגיל שבע היא הבינה שעצם הרצון של בן בקרבה אליה מעניק לו היתר מהמבוגרים להפעיל נגדה כח. הוא למד ששימוש בכח למען חיזור ובשם האהבה הוא לגיטימי. הוא גם למד שבנים אינם אמורים להכיל את התסכול שהם חשים כאשר בת אינה מגיבה לחיזור שלהם, ושזה לגיטימי ללחוץ עליה עד שהיא תכנע.
הגודל, הכח והבטחון העצמי
הסיפור שגברים מספרים זה לזה על כיבושיהם, לעולם אינו מתאר הפעלת כח.
תפיסת הגבריות שבנים חשופים אליה מדי יום מגיל צעיר, פוגעת ביכולתם לזהות אותות מצוקה ופחד של בנות ושל נשים שהם רוצים בקרבתן. אין זה מכיוון שגברים הם פסיכופטים חסרי רגישות. הסיבה היא שהם עברו שנים של אימונים, שפיתחו אצלם אטימות לחלק הזה בחוויה הסובייקטיבית של נשים.
הספר ממשיך ומדבר על סוגיות המיניות, האובססיה של הגודל, של הכח, ההחפצה של נשים, הנטיה לבטחון עצמי עודף שבא להסתיר חוסר בטחון גדול, בפרקים מרתקים.
המחיר שבנים ובנות משלמים על גבריות רעילה
טולידאנו לא חוסך מאיתנו את הדיון על המחיר שגברים ונשים משלמים מעצם הבנית גבריות כל כך נוקשה ואלימה. הוא מדבר על הקשר שבין הקושי של גברים בהבעת רגשות, שמתחברת לקושי בהתמודדות עם מצבים שמעוררים רגשות קשים כמו עצב, חוסר אונים או פגיעה. השילוב של הקושי הזה עם חוסר היכולת לבקש עזרה, מוביל לתופעות של דיכאון, ולהתאבדויות, אשר מספרן כפול מהתאבדויות של נשים. הפחד מלהיראות לא גברי, בגלל אובדן מקום עבודה ועוד, מובילים גברים למצבי סיכון אישיים.
ישנו קושי בקבלה (עזרה, תמיכה), שכן התכנות הוא לקחת ולא לקבל. לקיחה מראה על ווינריות, קבלה מציגה חולשה.
גם המחיר שנשים משלמות לא נעלם מהספר. החפצה, מישטור הגוף והמראה, למשל.
נערות מפנימות בגיל 12 את האמונה המראה הנחשב סקסי הוא המראה היפה לנערה. פעם נערות היו מחייכות למצלמה היום נערות משרבבות שפתיים למצלמה תוך הפניית הפרופיל הטוב שלהן, כאשר הן מאמצות הבעה מזוייפת של דוגמנית "סקסית". (עמ 139).
אבל זה בכלל ביולוגי – באמת?
אחד הדיונים המרתקים הוא הדיון בפרק 12– "זה לא ביולוגי"? תלוי את מי שואלים.
טולידאנו טוען, ומצטט את יובל נח הררי, שעל פני ההיסטוריה, כמעט כל היררכיה ניסתה להצדיק את עצמה בטענה שהיא משקפת הבדלים טבעיים.
כפי שנטען שנשים אינן רציונליות, ושחורים אינם מסוגלים ללמוד, כך טענו הנאצים שהיהודים הם עם נחות ביולוגית. גם דוגמאות מעולם החי, המסבירות את עליונות הגבר על האישה, הן סלקטיביות, שכן הטבע מלא בדוגמאות הפוכות. כך שהטבע לא רק שלא מסביר התנהגות אנושית, הוא גם מקטין אותנו, כאילו בני האדם הם יצורים נטולי מורכבות.
אישית, אני הכי מתחברת לשתי הטענות בשאלה הביולוגית:
- העובדה היא שעל פני ההיסטוריה ובחברות שונות, תפקידן של הנשים השתנה, והוא מותנה תרבות, מוכיחה שלביולוגיה אין פה השפעה משמעותית. גם ההבנה שאם פעם נדרש כח פיזי לצוד, למשל, היום נדרשת ירייה ברובה, שכל נערה יכולה להפעיל. בעולם המודרני, הכח הפיזי איבד מרבית מחשיבותו.
- דבר נוסף הוא ענין הטסטוסטרון. גברים מבצעים פשעים אלימים בשיעור של בערך פי תשעה מנשים. מחקרים מראים שרמת הטסטוסטרון אצל פושעים אלימים גבוהה יותר. אז מה? האם זה אומר שגבר בכל רמת טסטוסטרון גבוהה אינו אחראי למעשיו? האם נקל על עונשו של רוצח כזה? בוודאי שלא.
"הרעיון לתת לגיטימציה לפערים בהתנהגות בין גברים לנשים בגלל ההסבר שלפני אלפי שנים גברים היו ציידים ונשים היו מלקטות, יהיה דומה להמלצה לכל מי שסובל מכאבי גב, לשוב ולחיות על עצים".
אז איך מסכמים?
אלו כאמור טעימות ממש חלקיות וקטנות. מודעות לסוגיות של מגדר, להטיות, לסטריאוטיפים, לאמירות שהגיע הזמן לשנות אותן, להתנהגויות שצריך לתקן היא קריטית. מגדר קשור בבנות ובבנים. אחת תלויה בשני. חינוך מודע המגדר חייב לקחת בחשבון את שני המינים, את יחסי הכח ואת הדברים שיש לשנות כדי שגם הבנות וגם הבנים יגדלו לחברה מאפשרת.
ה- 19 בנובמבר הוא יום הגבר הבינלאומי, הזדמנות לקרוא את הספר. תסתכלו על עצמכם, על הגברים במשפחה ומסביבכם, על הבנים, ותחשבו, מה אפשר לשנות?
מעניין? רוצים מידע נוסף?
תשאירו מייל באתר, תעשו לייק לעמוד בפיסבוק דפנה פייזר – במודעות מגדרית ותצטרפו לקבוצת הפייסבוק ולקהילה משתפת ומקדמת הורים במודעות מגדרית